<h1>תוספות רבינו אלחנן — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים. וא"ת הא אמר גבי רב הונא (ט"ו ע"א) דזבין פרה לגוי דאימר לשחיטה זבנה. ומפרש ר' שמואל בשם רבי' שלמה דהני מילי פרה דאין רגילין לעשות בה מלאכה, אבל מתני' דהכא מיירי בשוורים שרגילים לחרוש בהם, ועגלים וסייחים נקט לרבותא דאע"ג דהשתא לאו בני מלאכה נינהו אפי' הכי אסור למוכרם. וקשה לר"ת דאדרבה בכל מקום בתלמוד מצינו [דהיא] בת מלאכה, השוכר את הפרה לחרוש בהר וכו' (ב"מ פ' ע"א), השואל את הפרה [וכו'] ושאל אחת ושכר אחת (ב"מ צ"ז ע"א) שתי פרות היו חורשות בהר המשחה בפסחים (י"ד ע"א), לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית בגמרא (לקמן ט"ו ע"ב), אבל שוורים אין התלמוד רגיל להזכיר כל כך על חרישה שמחמת שהיה אסור לסרסם לא היה כל [כך] ראויים למלאכה, ואע"ג דאמר בהמוכר פירות (צ"ב ע"א) דרובא לרידיא זבני. ונראה לר"ת דבין שור ובין פרה אמרינן אימור לשחיטה זבני ושרי, ודווקא עגלים אסר במתני', לפי שהם קטנים ורגילים להשהותם עד שיגדלו ואין לי לתלות דמיד אחר שיגדלו ישחטם, הואיל וטרח לגדלם יותר מסתבר שיעלה על לבו לעשות בהם מלאכה, ואין לי לתלות בשחיטה אלא היכא דאיכא למימר דלשחיטה לאלתר זבני, ולפי' זה נקט עגלים דווקא, וסייחים לרבותא דאע"ג דלא חזו השתא למלאכה אסור למוכרם. ובהמה גסה דקתני בבהמה טמאה, וכפי' זה ראיתי שפי' רש"י בגמרא גבי אימר לשחיטה זבנה שפי' ומתני' דקתני אין מוכרין בהמה טמאה אפי' בסתמא ובטהורה במפרש ליה גוי דלקיומה בעינא, מ"ר. תימה לי אמאי אסרינן למכור להם בהמה משום חשש רביעה היכא דאית ליה בהמה לדידיה, הא אמרן לעיל [ו' ע"א] גבי תקרובת וגבי כוס יין לנזיר דכי אית ליה לדידיה לא עבר משום לפני עור, [והכא] משמע דפסיק ותני לאסור למכור להם אפי' אית ליה לדידיה בהמה. וא"ת משום רביעה ניסר למוכרם במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה והיכי שרינן משום דתלינן דלשחיטה זבנה, וי"ל דלפי שעה אין לי לחוש לרביעה כיון דתלינן שישחטנה לאלתר, דאע"ג דקאמר בריש פ' אין מעמידין (כ"ב ע"ב) אני ראיתי שלקח גוי אחד אווז מן השוק רבעה חנקה ואכלה, מ"מ אין לי לעשות גזירה לאסור למכור משום הך חששה דלא שכיחא. וא"ת ובהמה דקה דאסור למכור במקום שנהגו שלא למכור אמאי והא איכא למיתלי דלשחיטה זבנה. וי"ל דבהמה דקה רגילות יותר להשהות מפרה, עז לחלבה ורחל לגיזתה. ולי נראה דאי הוה אמרינן דהיתירא דלשחיטה זבנה אינו כי אם במקום שנהגו למכור בהמה דקה, ואין חשודין שם כל כך על הרביעה, לא הוה קשה מידי אלו שתי קושיות, אמאי [לא] אסרינן אע"ג דלשחיטה זבנה משום רביעה, ואמאי לא שרינן בבהמה דקה משום דאימור לשחיטה זבנה, מיהו משמע שבמקום האמוראים היו חשודין, ממעשים דריש אין מעמידין (כ"ב ע"ב) אני ראיתי שלקח כו'. שלקח ירך וכו'. וא"ת מאי שנא בהמה שבורה דאסרינן לרבנן דר' יהודה, ואע"ג דאינה עומדת למלאכה, ומאי שנא שור ופרה תלינן לשחיטה כל שכן עגלים שבורים דראויים לאכילה שהיה לי לתלות דזבנינהו לשחיטה. וי"ל דשבורה כגון עגלי' ובהמה טמאה דאסרינן שלמים אסרינן נמי שבורים משום דכי היכי דשלימים משהי להו שבורים נמי משהי להו כדאמרינן (לקמן ט"ז ע"א) בגמרא דמרביעין עליה ויולדת, והלכך הרואה אותם בביתו של גוי ומכיר שישראל מכרם העגלים השבורים סבור הוא שמכרם שלימים, ואז היו אסורין למכור לגוי, ומתוך כך יבוא להתיר למכור להם שלימים, אבל שור ופרה אפילו משהי לה הגוי פעמים, מה יש לחוש לכך שיבוא למוכרה לגוי הא ודאי מותר למוכרה לגוי משום דתלינן דלשחיטה זבין לה, והא ליכא למיחש כשיראו את השור והפרה ביד גוי שמשהה אותם למלאכה דאמרי' שישראל מכרם לו בפירוש כדי לחרוש בהם דלמה יש לתלות שמכר לו [כן, ואין לנו לתלות שמכר לו] כי אם סתם, מ"ר. וא"ת בשבורה נקיבה גזר תלמודא משום דמרביעין עליה ויולדת ולהכי משהי לה אבל בזכר מה צריכין לקיימו, וי"ל שלפעמים שגם הזכר משהין כדי להרביעו על כמה נקיבות, מ"ר. ועל פי' רבינו יעקב קשה מסוגיא דשור של פטם מהו, (לקמן ט"ז ע"א) ובגמרא אפרש, ואעפ"י שפירשתי שמותר למכור להם שור ופרה משום דלשחיטה זבנה.
ויש תימה על מה סומכין העולם למכור להם עגלים וחמורים, אפי' כשתתיר בסוסים מטעמיה דר' יהודה בן בתירא. ואומר ר' יעקב דבגמ' אסרינן למכור בהמה גסה לגוי משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני, ויש ליתן טעם ולומר כי אין אנו רגילים להתעסק בבהמה שלנו ואין מכירות כל כך קול שלנו, ולא שייך למיגזר בהו משום נסיוני, כדאמר בגמ' דשרי למזבן חמרא אידא ספסירא דאי משום נסיוני הא לא ידעא לקליה דאזלא מחמתיה, ואי משום שאלה ושכירות לא משאיל ולא מוגר וכו', ומטעמא דשאלה ושכירות נמי י"ל שלא נאסור עכשיו לפי שאין אנו כל כך רגילין להשכיר להם וגם לא להשאיל שאין עיקר סוסים שאנו רגילים לקנות עכשיו להשתכר בהם לגוים תמיד כי אם איש לצורך ככל הטוב בעיניו, מ"ר, וצ"ע. ובסוסים יש להתיר בלא טעם זה מטעמא דפסקי' בגמרא (לקמן ט"ז ע"א) הלכה כבן בתירה דמתיר בסוס, ומיהו אומר ר' דאין זה היתר פשוט, (ובן) [דבן] בתירא לא שרי אלא מטעם דאין עושין בו מלאכה שחייבין עליו חטאת, שלא היו רגילין לעשות מסוסים כי אם רכיבה, והאוכף שעל הסוס (ו)אע"ג דמשמע בשבת [נ"ג ע"ב] שחשובה היא משוי ואינו מלבוש הבהמה כמו מרדעת החמור, וי"ל כי כשהאדם רוכב על הסוס בטל אז האוכף אגב אדם ואגב הסוס והואיל והוא צורך הרוכב, ומזה הטעם אין כל כך ראיה להתיר עכשיו לפי שבימי חכמים היו סוסים מיוחדים לרכיבה או לעופות כגון סוסיא דבי זיארין בפ' המוציא בשבת [צ"ד ע"א], אבל עכשיו רגילים לחרוש בהן ולהוליך משוי עליהם ולהנהיגם בקרון, מ"ר. וגם יש תימה עוד דסוף סוף כשהגוי מפרש כשקונה לחרישה ולכיוצא בה היה לנו לאסור למכור כדפרש"י בגמ' גבי לשחיטה זבנה, דמתני' בבהמה טמאה א"נ בטהורה היכא דפריש ליה גוי למלאכה בעינה ליה. ומ"מ אם היינו יכולים לומר דשאלה ושכירות וניסיוני לא שייך בהו השתא כדפרי' להתיר למכור עגלים וחמורים, הוה אתי שפיר. ועוד היה נראה לומר כי בימי חכמים שהיו ישראל הרבה ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אסרו אז חכמים למכור לגוים, אבל עכשיו שאין לנו למי למכור אין סברא שגזרו חכמים שיאבד אדם את בהמות שלו ובביתו לא יקיימם לעולם כי אם בשעה שהוא צריך להם. ועל זה סמכו העולם לנהוג היתר ברוב דברים הללו, והמחמיר הבא להיות ערום ביראה תבא עליו ברכה, מ"ר. וכי האי גוונא אמרינן לקמן בשמעתין (ט"ז ע"א) דאין מוכרין להם תריסין ודייק אי משום דמיגנו עלייהו אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי אמר רב פפא אי אפשר הכא נמי ש"מ דאע"ג דראוי (לה) היה לאסור למכור להם חיטי ושערי לא רצו חכמים לאסור משום דלא אפשר [הכא] נמי סברא שלא החמירו חכמים בענין זה, ומיהו אין זה ראיה פשוטה, דחיטי ושערי לא נגזר עלייהו כלל, אבל האי דנאסר למכור להם צריך ראיה להתיר.
ומה שפי' הקונטרס למעלה בפתרון המשנה (ע"ז י"ד ע"ב) דטעמא דר' יהודה בן בתירה דסוס עשוי לרכיבה והחי נושא את עצמו, ולהכי הויא ליה מלאכת הסוס מלאכה שאין חייבין עלי' חטאת. מוכח בשבת בפ' המצניע (צ"ד ע"א) דבמיוחד לרכיבת אדם מודו ליה רבנן דשרי לזבוני משום דהחי נושא את עצמו ובסוס המיוחד לעופות הוא דפליגו עליה. וא"ת מנא ליה דפליגי עליה משום דאין החי נושא את עצמו דילמא פליגי עליה מטעמא דרבי דהכא דאסר מפני שני דברים, וי"ל מדכייל ליה ת"ק דמתני' בכלל בהמה גסה א"כ טעם איסורו כשאר בהמה גסה שבשעת מכר שייך בה שאלה ושכירות וניסיוני, מ"ר.
<h2>דף ג.</h2>
[ע"ז ו' ע"א] אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר. דלדידיה (אינה) [אתי] מכל החי למעוטי טריפה, ותימה דמסתמא אית ליה טריפה חיה, דבחולין [נ"ז ע"ב] משמע דאפי' למ"ד טריפה חיה יכול להיות דאינה יולדת, ומשמע לכאורה דלמ"ד יולדת ודאי חיה היא. ועוד דודאי הך סוגיא אתיא שפיר כמ"ד טריפה חיה (כמו) מדפריך בסמוך ודלמא נח גופיה טריפה הוה אעפ"י שחיה הרבה אחר כך, ואליבי' פריך ודילמא נח גופי' טריפה הוה, ולא מימעיט טריפה מאתך, כי אם מכל החי, וא"כ קשה היכי מימעיט לה ממכל החי כיון דחיה היא, וגם ניחא ליה לאוקמי קרא למעוטי טריפה טפי מלמעט מחוסר אבר, והא בשילוח הקן (ק"מ ע"ב) קאמר דלמ"ד טריפה חיה אין לי למעט טריפה מחיות, כי אם למעט מחוסר אבר, והוי איפכא ממאי דאמר הכא. וי"ל דאי טריפה חיה, משמע טפי החי וחיות למעוטי מחוסר אבר מלמעט טריפה והיינו טעמא דההיא דשלוח הקן, אבל הכא לענין קיום העולם סברא הוא דקפיד טפי בטריפה מבחסרון אבר, דאע"ג דחיה אינה חיה כל כך כאילו היתה בריאה, ובריש פ' אילו טריפות (מ"ב ע"א) דדריש דטריפה חיה מזאת החיה אשר תאכלו חיה זאת אכול חיה אחרת לא תאכל, ואין לתמוה במה שקורא אותה חיה אע"ג דהכא משמע למעוטי מהחי, דהתם באלו טריפות לא סגי' דלא קרי לה חיה דהא קאתי לאשמועינן דטריפה חיה, מ"ר. ומה שפי' דמאן דאית לי' טריפה יולדת אית ליה נמי דחיה, נ"ל עוד לדקדק מהך סוגיא גופה, דמאי קא פריך אלא למ"ד יולדת מאי איכא למימר היכי מימעיט מלהחיות זרע, הא שפיר מימעיט אם אינה חיה י"ב חודש שהרי י"ב חודש היו בתיבה כדמוכח קרא, ולא שמשו בתיבה (כדאיתא סנהדרין ק"ח ע"ב) א"כ מתי יולידו, אלא משמע דאית ליה נמי טריפה חיה, ור' אומר שבזה י"ל דנח לא היה יודע שיהו בתיבה י"ב חודש וא"כ מלהחיות זרע לא הבין נח מיעוט טריפה כיון דיולדת היא.
[ע"ז ו' ע"א] דלמא נח גופיה טריפה הוה. ואעפ"י שחיה הרבה אחר כך וי"ל דחיות גמור ובריאות גמור לא היה לו כבתחילה. אבל ממכל החי מימעיט שפיר טרפות, אע"ג דסבירא ליה טריפה חיה כדפרי' לעיל, גבי קיום העולם סברא הוא להצריך חיות גמור, ולמ"ד טריפה חיה הוא דפריך כדפרישית. ויש מפרשים ודלמא נח גופיה טריפה הוה כלומר (הוה) [הוא] לא היה יודע בעצמו אם טריפה הוא ואם לאו באותה שעה לא הוה ידע דמימעיט טריפה מאתך, ואין נראה לר' דהא ודאי טרפות הניכר מבחוץ היה יכול לדעת אם יש בעצמו ואם לאו דבהאי דווקא הזהירו שלא להביא בתיבה, דאי טרפות שבבני מעיים מהיכן הי' לו לנח לדעת מי ומי טריפה בבני מעיים, אלא ה"פ כדפרישית ורבי' יעקב פי' דאדם אית לי' מזלא חי אפי' טריפה אפי' למ"ד טריפה אינה חיה, ואין נראה לר' דבריש פ' אילו טריפות (חולין מ"ג ע"א) מייתי ראיה מישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים להכשיר נקבות המרה בבהמה, מ"ר. וההיא נמי פי' בפ' הניזקין (נ"ו ע"ב) גבי ניקר במוחו ז' שנים ובפ"ק דערכין.
<h2>דף ג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
[ע"ז י"ג ע"ב] אמר אביי משום בזיון קדשים. קש' לי לאביי דלא חייש השתא לטעמא דנראה כמטיל מום דבסמוך, מה היו דחוקים בימי חכמי התלמוד אחר חורבן להמתין בבכור עד שיפול בו מום כדמוכח במס' בכורות, וגם בריש פ' בתרא דבכורות (נ"ג ע"ב) קאמר גבי בכור בזמן הזה דאפשר להציל בו מתקלה כדרב יהודה דמותר להטיל (בו) מום בבכור עד שיצא לאויר העולם וכו', אבל הא פשיטא ליה דמשנולד אסור להטיל בו מום אפי' בזמן הזה, ואמאי יטילו מום בידים, דמטיל מום בקדשים לא הוי כדקאמר בסמוך ואפי' נראה כמטיל מום לא הוי כיון דלית ליה לאביי הכא טעמא דרבא, דכיון דאי לאו טעמא דבזיון קדשים הוה שרינן הכא להטיל בו מום ולעשות עיקור דאיכא צער בעלי חיים, כל שכן דלתקנת אכילה היה לנו להתיר, כיון דאפילו נראה כמטיל מום לא חשיב ליה הכא, דאין לומר דאביי אית ליה שפיר טעמא דנראה כמטיל מום אבל לא הוצרך לו, דהא בתר תירוצא דבזיון קדשים פרכינן ונשחטיה ונשויה גיסטרא. וי"ל דכי היכי דאוסר עיקור משום בזיון קדשים, אסיר נמי לגרום לו מום, דכיון דחי ומתקיים ורואין אותו תדיר במומו איכא בזיון קדשים אפי' בהגרמתו וצ"ע.
<h2>דף ז.</h2>
[ע"ז כ"ד ע"א] דאמר רבא וולד נוגחת אסור וכו'. אליבא דרבא דאית ליה עובר ירך אמו הוא קפריך. ותימה לרבנן נמי תיקשי ניחוש שמא עלה עליה עול כי מיעברא נפסלה בעול דהיא וולדה עלה עליהן עול, ושמא יש שום מיעוט בפסול דאין לנו לפוסלה על ידי עלה עול על אמה כשהיא מעוברת כמו ברביעה ונגיחה, או שמא לא שייך היא וולדה לומר בכבידות העול כמו בהנאת הרביעה והיזק הנגיחה וצ"ע, מ"ר. אימא ישראל היו משמרים לאמה משעה שנוצרה. וא"ת וגם אביה יצטרכו לשמור למ"ד זה וזה גורם אסור, ור' אליעזר אית ליה הכי התם בסוף תמורה [ל' ע"ב], והוה מצי למימר דנהי דזה וזה גורם אסור, זהו כשהאם גורמת האיסור אבל כשהאב גורמו אין חוששין לזרע האב. ועוד י"ל דבנרבעו חולין לא אסרינן אפילו אמה אלא משום דבזיא מילתא ובאב לא בזיא מילתא דלא מינכר ואינו ידוע לעולם, מ"ר. הניחא לרבא אמר רב נחמן וכו' אלא לרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן דאמר מחלוקת שנרבעו כשהן חולין וכו'. גירסת האמוראים הפוכה בסוף מס' תמורה [ל' ע"ב] והוי כלישנא אחרינא כהרבה גירסאות הפוכות שבתלמוד שהבאתי בכתובות בסוף פ' המדיר, וגירסא דשמעתין דומה שנראית, משום דלגירסא דהתם משמע צריך לומר דפליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא ארב הונא בר חיננא דלישנא בתרא כמו שאפרש. מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשהן חולין דברי הכל מותרין. בסוף תמורה [שם] מפרש טעמא דברי הכל מותרין משום דאישתני, ותימה לי דנרבעו כשהן מוקדשין נמי הוי שינוי כשילדה, כדאמר בפ' כל הצלמים (מ"ו ע"ב) יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד גבי חיטין ועשאתו קמח ומייתי ראיה לאיכא דאמר דלקמן [מ"ז ע"א] מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, פי' דהוי שינוי כשעשאתן קמח כמו שילדו, ומשני התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דדשה הוא דאחיד באפה והכא מעיקרא חיטי והשתא קמח, ואמאי לא פשיט איפכא דחשיב שינוי על ידי הך דהכא דנרבעו כשהן חולין וכו', כיון דמטעם שינוי שרינן ליה. וכן ללישנא קמא דלקמן דקאמר לאו איתמר עלה אמר רב נחמן וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו לא, פי' וכמו כן יש לאסור חיטין ועשאתו קמח, היכי פשיטא ליה לדמויי שינוי חיטין ועשאתו קמח לשינוי דעיברו ולבסוף נרבעו וילדו לידמייה לשינוי דנרבעו כשהן חולין, כיון דמטעם שינוי שרינן. וי"ל דפשיטא לי' דנרבעו כשהן חולין הוא שינוי גמור ביותר שלא היו עדיין קדושים כלל בשעת הרביעה. ועוד או"ר דמסתבר דאישתני דקאמר התם לאו מטעם שינוי קאמר, אלא ה"פ אישתני ולא בזיא מילתא, שבשעת רביעה היה עדיין חולין וגם לא היתה מעוברת עדיין, דקאמר התם [תמורה שם] לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין דר' אליעזר סבר בזיא מילתא ורבנן סברי לא אמרינן אבל נרבעו כשהן חולין הואיל ואישתני דברי הכל מותרין, פי' ולא בזיא מילתא ואין לנו לאסור משום בזיון קדשים כמו בנרבעו כשהן מוקדשין ולא דמי לשינוי דלקמן כלל. ולפי גירסא דהתם צריך לומר דר' הונא בר חיננא דלישנא קמא [פליג אלישנא בתרא] דקאמר לעיל אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא וכו', וא"כ כיון דטעמא דר' אליעזר משום דעובר ירך אמו, אפי' נרבעו כשהן חולין יש לנו לאסור מטעמא דעובר ירך אמו גופי' דהיא וולדה נרבעו, אבל אי גרס התם כגירסא דשמעתין דרב הונא בר חיננא מוקי פלוגתייהו בנרבעו כשהן חולין, אתי שפיר טפי, דלא פליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא אלישנא בתרא מידי, אלא שלשון אחר קאמר, אבל האחד מן הלשונות אינו חולק על חבירו, ובהך דגרס לקמן בפרק כל הצלמים אמר רב נחמן אמר רבה בר אהבה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו גרס התם רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן.
<h2>דף ח.</h2>
[ע"ז י"ד ע"א] מוכססין ובנות שוח. והקשה רבי' יעקב דקאמר הוסיפו עליהן, מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור, בשלמא אלכסין ואיצטרובלין י"ל דמעיקרא סבר דאינו פרי גמור, ולבסוף החמירו בהם לחושבם, אבל בנות שוח פרי מעליא הוא כדקאמר פ"ק דשבועות (י"ב ע"ב) דמותרות קיץ למזבח כבנות שוח, שהוא לקינוח הסעודה, ובנות שבע ובנות שוח חדא מילתא היא כדאמר בב"ר [פט"ו ז'] שגרמו שוחה לעולם או גרמו ז' ימי אבילות לעולם. ותירץ רבי' יעקב דגרסינן מוכססין בנות שוח ולא גרסינן ובנות בוא"ו, ומביא ראיה מפ"ק דבכורות (ח' ע"א) דקאמר הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לג' שנים כנגדן באילן בנות שוח וגבי נחש קאמר לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו לו חבר, ויש אומרים מוכססין בנות שוח, ושם פירש"י דמוכססין מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש. ומיהו נראה לי שהיינו יכולין לדחות ראיה דהתם ולגרוס כמו שיש ספר שכת' בו שם בבכורות ויש אומרים מוכססין ובנות שוח והוי נמי האי בנות שוח כההוא בנות שוח דלעיל ולעיל נקיט ליה לענין שהפרי עצמו משמתחיל ליגמר לג' שנים כדתנן (ר"ה ט"ו ע"ב) בנות שוח שביעית שלהם שניה שעושות לשלש שנים, וגבי נחש מייתי לי' למימר שמשעת נטיעתו עד שנושא פירות ז' שנים כעין מה שאומר התלמוד בחרוב. ומיהו קשה לר' דתנן הקלים שבדמאי וכו' וחשיב בנות שוח במס' דמאי (פ"א מ"א) ומייתי לה בפ' כיצד מברכין (מ' ע"ב), משמע דלאו פרי חשוב הוא בנות שוח ולכך הקילו בהן לענין דמאי. על כן משמע דהכא נמי (גרס בנות) הוי בנות שוח פרי בפני עצמו ולא חשיב כל כך וגר' ובנות שוח. ודוחק הוא לומר דחשיבי שפיר אלא שמצויים ביותר ולכך לא נחשדו בהם עמי הארץ. ועוד קשה לי דבנדרים משמע דתאיני חיוורי לאו היינו בנות שבע וגם משמע שם שבנות שבע חשובות דקאמר שם בפ' ד' נדרים (כ"ז ע"א) נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות, משמע דבנות שבע חשיבי, וגם משמע דלאו היינו תאנים לבנות. ועל כן נראה לי לפרש דבנות שבע ובנות שוח שני ענייני תאנים הם [ו]הוה אתי שפיר טפי, ונפרש דבנות שבע חשיבי ואוכלים אותם בקינוח סעודה, אבל בנות שוח לא חשיבי, וג' מיני תאנים [הם], סתם תאנים, ובנות שוח, ובנות שבע, כדמוכח נמי הך דנדרים דאיכא שחורות ולבנות מלבד בנות שוח, ולרעות קורא בנות שוח על שם שתאנים גרמו שוחה לעולם ותולה את הקלקלה במקולקל, וליפות קורא בנות שבע, על שם שגרמו ז' ימי אבילות לעולם, דמסתמא מן היפות אכל אדם הראשון שהיה העץ טוב פרי למאכל ונחמד להשכיל, וכן נראה לר'. ועוד תירץ ר"ת לגירסא ובנות בוא"ו, דמעיקרא סבור דבנות שוח לפי שעושות לג' שנים לא הוו כשאר אילן, דנהי דאין לומר משום דאין עושות פירות אלא מג' שנים לג' שנים לא חשיבי, דהא לאו טעמא היא מידי, ועוד דהא בכל שנה יש בהם פירות נגמרים כדמוכח בירושלמי על ההיא משנה דבנות שוח שביעית שלהם שנייה במס' שביעית [פ"ה ה"א], אלא שפירות שחונטין בשנה זו נגמרים לשנת ג' ופירות האחרים שחונטים בשנה שנייה ונגמרים שנת ד' וכן לעולם. ולא כפיר"ח שפי' בחזקת הבתים (ב"ב ל"ו ע"ב) גבי ל' אילנות והני מילי דלא אפיק בכל שתא ושתא אלא העשרה מהם כגון בנות שוח שעושות לג' שנים. ומ"מ יש ליתן טעם דהואיל ואין עיקרם נגמרין בשנה שחונטין בה, לא אזלינן בהו בתר חנטה כשאר אילנות, וגם לא אחר שנה שניה או שלישית, דאין להם זמן קבוע ליגדל רובם ולהיות עיקרם גדל (באחת מן) [כאחת] ולבסוף סבור דמ"מ נוהגת בהם שביעית לילך בתר שנת החנטה כשאר אילנות כדקאמר התם שביעית שלהן שניה, מ"ר.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז כ"ט ע"ב] אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. או"ר דפירש"י בעלמא דנפיק איסור עגלה ערופה מוערפו שם את העגלה בנחל שם תהא קבורתה. ונראה לי כי יפה פי' דהא בפ"ק דכריתות (ו' ע"א) בגמרא המפטם את הקטורת, דרשינן וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה, והא דאצטריך תרי קראי היינו משום דכפרה כתיב בה כקדשים לא הוה שמעינן דמועלין בה אחר שנעשית מצותה דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, להכי איצטריך שם לומר שהאיסור דקודם עריפה יהא גם לאחר עריפה, ואי לא הוה כתיב בה כפרה כקדשים כלל משם לחודיה לא שמעינן בה איסור הנאה ואחר שלא היה כתיב בה שום קדושה ושום איסור כלל, ואיצטריך בה נמי כפרה כתיב בה כקדשים לכמה דברים כגון לטהרה מידי נבילה בעריפה כדאמר בסוף חטאת העוף בזבחים (ע' ע"א), ובשמעתין דהכא דשביק וערפו שם דאיירי ביה והוצרך להביא כפרה כתיב בה כקדשים, היינו משום דלא הוה שמעינן איסור מוערפו שם לחודיה, נראה לי והודה ר'.
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט. פירש"י ושוחט בחוץ לא מיקרי דמיירי בקדשי בדק הבית. וקשה לר' דקאמר בסמוך מפני שנראה כמטיל מום, דאפי' מום מעליא הוא, והא בקדשי בדק הבית לא כתוב איסור הטלת מום כי אם בקדשי מזבח דכתיב (ויקרא כ"ב) תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ועוד דקאמר ה"מ וכו' השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, משמע דבראוי להקרבה קיימינן. ונראה לר' דלעיל מיירי בקדשי מזבח, ומ"מ לא מחייב משום שוחט בחוץ הואיל ולא חזי לפתח אוהל מועד, דאפי' שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי בפ' שני שעירים במס' יומא (ס"ג ע"ב), כל שכן בזמן הזה דלא איכא מזבח כלל שמא לא מיחייב משום שחוטי חוץ, ור' יוחנן נמי דקאמר בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) כל הקדשים שהיו שם כשנפגם המזבח פסולין, אלמא דחויים הם ואין ראויין לפתח אוהל מועד, ואע"ג דקדשים שהוקדשו בשעה שאין מזבח כשירין לכשיבנה ולא אמרינן בהו דחוי מעיקרו הוי דחוי כדמשמע בזבחים בפ' קדשי קדשים (שם), ומה שאמר ר' יוחנן כל הקדשים שהיו שם פסולין לעולם אפי' אחר שיעשה המזבח שלם כתיקונו, זהו דווקא כשהיו שם גם קודם שנפגם דהוו להו נראה ונדחה, מ"מ כיון שאם נשחטים בלא מזבח פסולין, אין חייבין על שחיטתן בחוץ כל זמן שאין מזבח כמו שאין חייבין על שחיטתן חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, ומיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אמר המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב, ומשמע דה"ה שוחט, ואמאי והלא אינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד, ואו"ר דדווקא נקט מעלה דהכי משמע ודאי מדלא איפליגו בשוחט בין ר' יוחנן וריש לקיש דהתם, ומיירי בקטורת כדאיתא בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, אי נמי מצי' לאוקמי אפי' במנחה [ואפי'] את"ל [דאין] (ד)קריבה בלא מזבח במקומו כקטורת כי שמא בלא מזבח יכול כהן לקדש מנחה בכלי שרת ולקמוץ, ולא דמו (ל)קידוש מנחה וקמיצתה לשחיטת הזבח להצריך מזבח, דגבי שחיטה כתיב [שמות כ'] וזבחת עליו אבל גבי קידוש מנחה לא כתיב, וחסרון מזבח בשעת הקטרה דמנחה בחוץ לא משוי לה אין ראוי לפתח אהל מועד דכיון דראויה מנחה להקטרה בפנים אם היה שם מזבח להקטיר עליו חשיבא ראוי בפנים דכיון דאין כאן חסרון אלא שאין מזבח להקטיר עליו, והוה כמו שוחט בחוץ קדשים בזמן הבית והמזבח, בשעה שאין שום סכין לשחוט בה בפנים דמסתבר דבחסרון סכין דהקדש בפנים לא חשיב אין ראוי לפתח אהל מועד שאעפ"י שנשחט היטב אינו ראוי. ועוד י"ל דאפי' הקטרת מנחה בפנים במקומו של מזבח כשירה כמו קטורת מדקאמר בפ' קדשי קדשים (שם) מודה רב בדמים דמשמע דוקא בדמים (בלא) [ולא] הקטרה, אי נמי יש להעמידה כגון שבנה המזבח במקומו דהשתא הוי ראוי לפתח אהל מועד אעפ"י שאין בית כיון דקידשה לעתיד לבא והוא הקריבה חוץ, מ"ר.
וקש' לי לפי' תינח דבקדשי מזבח משני שפיר מפני שנראה כמטיל מום, אבל בקדשי בדק הבית מה יתרץ, בקדשי בדק הבית תקשי מה שהקשה למעלה, דמאי נראה כמטיל מום שייך לומר כיון דאין בהם שום איסור הטלת מום כלל, ועוד אפי' תימא דקרי ליה נראה כמטיל מום מדרבנן וחומרא בעלמא הוא, מ"מ קשה דפריך מום מעליא הוא [הא] בקדשי בדק הבית אינו מום מעליא, ולכך לא יכול רבא לומר מפני שמטיל מום ובכל הקדישות קאמר תנא בהמה תעקר בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית, ועוד דחרמין הם קדשי בדק הבית. ונראה לי דבקדשי בדק הבית מיירי שפיר כפירש"י, ושייך בהו שפיר איסור הטלת מום הואיל ואין יוצאין מידי מזבח לעולם, וראיה לדברי דאמרינן בפ' בתרא דתמורה (ל"ג ע"א) דקדשי בדק הבית תמימים יקברו, פי' דבעו העמדה והערכה, ובעלי מומין יפדו, וקאמר התם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי תמימים יקברו, ומשני משום דחזו להקרבה כדתניא התפיס תמימין לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ש"מ דבעו העמדה והערכה כדין קדשי מזבח מטעם דחזו להקרבה, ומהאי טעמא שייך בהו איסור הטלת מום אפי' מן התורה ולכל הפחות מדרבנן, והאי דפריך מום מעליא הוא, ולא תקשי אי איתא דאינו אלא מדרבנן, מאי קאמר מום מעליא הוא, דשפיר קשיא ליה דלא היה לו לומר רק סתמא מפני שמטיל מום בקדשים, וממילא הוה ידעינן דאיסור הטלת מום דשייך בקדשי בדק הבית קאמר משום דחזו להקרבה, ומדקאמר נראה כמטיל מום משמע שיש שום טעם טפי בעלמא דאינו מטיל מום ממש כשאר מטיל מום בקדשי בדק הבית. והקשה לי על מה שאני אוסר מן התורה דבמנחות בריש פ' המנחות והנסכים (ק"א ע"א) משמע דהא דמתפיס תמימין לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם הוי מדרבנן, דקאמר שמואל התם בריש פירקין אפי' הם טהורים נפדין גבי המנחה והנסכים, וקאמר התם אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים וכו' הוה הדר ביה, פי' דהכא נמי טהורים אין נפדין מסתמא, ומשני שמיע ליה ולא הדר ביה, לאו אמרת כיון דלא שכיחי לא מיפרקי הכא נמי כיון דלא שכיחי לא מיפרקי, משמע דאינו אלא מדרבנן, והוה מצי למימר דהיינו דוקא לשמואל, אבל לשאר אמוראי דהתם דאמרי טהורין אין נפדין, סבירא להו דמתפיס תמימין לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם הוה מן התורה, ומיהו אין נראה לר' לומר כן, דעל כרחך לשמואל לכל הפחות תיקשי קושיא דתמורה לר' שמעון אמאי יקברו תמימים, אלא ודאי משמע אפי' לשמואל הוי תירוצא דתמורה, ושוב אין לנו הוכחה מתמורה דהוי מן התורה, אלא י"ל דאפי' מדרבנן הוה מ"מ ניחא כדפי', נ"ל. ועוד נראה לי ראיה מההיא שמעתין (מנחות ק"א ע"א) דלמ"ד טהורין אין נפדין זהו מן התורה, דקאמר ר' אלעזר כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא, שהרי אמרה תורה [ויקרא ה'] מחטאתו על חטאתו, ואמאי מייתי קרא דמחטאתו על חטאתו כיון דאותו שאין נפדין זהו מדרבנן והוה ליה למימר חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא דכטמאה היא דלא חזיא למילתא כשהעשיר, והיא הוקדשה לצורך מנחת חוטא, אבל אי סבירא ליה דשאר טהורים אין נפדין מן התורה אתי שפיר בפשיטות דקאמר חוץ ממנחת חוטא, דגלי בה קרא שהיא נפדית, והא דפריך הכא ולהוי כמטיל מום בבעל מום, מקדשי מזבח נראה דפריך דבקדשי בדק הבית אינה נראית פירכא כיון דאינו אלא מדרבנן וקא' שלא היה לו לומר נראה כי אם סתם.
ועל הא דקשיא לי לפי' ר' מה תירץ התלמוד בקדשי בדק הבית, מתרץ ר' דבקדשי בדק הבית נתרץ דגזרי' שלא לנשר פרסותיו גזירה אטו קדשי מזבח לכך לא היה צריך לתרץ רק שבקדשי מזבח הוי מטיל מום והוה גזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח, דהשתא נמי דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, לא קאי האי טעמא אלא לקדשי [מזבח] דבקדשי מזבח הוא נראה כעובר מטיל מום (בקדשי מזבח) שאסור להטיל בהם מום, וקדשי בדק הבית הוו גזירה אטו קדשי מזבח דנראה כמטיל מום לא שייך בהו דכיון שלא הזהירה תורה עליהן אין נראה כעובר בהטלת מום בהם, ואין לאסור מטעם נראה כמטיל [מום] בקדשים אי לאו משום גזירה אטו קדשי מזבח, והכי נמי אשכח בפ' ראשית הגז (קל"ה ע"א) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה גזירה אטו קדשי מזבח, לכך מחקתי דדמי ודמי דכי היכי דגיזה ועבודה אסור מן התורה בקדשי מזבח, ה"ה הטלת מום כל כמה דלא קים לן טעמא דתמים יהיה לרצון.
<h2>דף יט:</h2>
[ע"ז כ"ד ע"ב] פרה וחמור בת שלש ודאי לכהן. ואו"ר שכמדומה לו שעכשיו יש שיולדות בתוך שתי שנים ללידתן, ומצינו בתלמוד דהרי שנשתנו עכשיו מכמו שהיו רגילין כמו עינוניתא דוורדא שהיא בכל הבהמות שלנו ובבהמות שלהם לא היתה נמצאת כי אם בברייתא כדקאמר התם בחולין (מ"ז ע"א).
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא, עד שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תפסל ביוצא דופן. אפי' לר' שמעון דבהך דרשא מסתמא לא פליגי, אבל אי הוה אמרת דטעמא משום דקדשי מזבח היא, בזה לא היה תימה אי הוה פליג ר' שמעון למימר דקדשי בדק הבית היא. וכי תימא ר' שמעון לטעמיה וכו' והא אמר ר' יוחנן וכו' אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה וכו'. ולפי זה משמע השתא שסותר במסקנא דחטאת קרייה רחמנא, ומקיים דלר' שמעון כשר יוצא דופן משום דהויא קדשי בדק הבית, ופסול רביעה הויא מטעם דמקרא דמשחתם בהם, ולרבנן דפסלי אפי' יוצא דופן הוי קדשי מזבח. ותימה לר' לפי שיטה זו דמשמע למסקנא דהכא דקדשי מזבח היא לרבנן. דבכל מקום שיטת התלמוד דפרה קדשי בדק הבית בפ"ק דזבחים (י"ד ע"ב) בפ"ק דמנחות (ו' ע"ב) ובפ"ג דבכורות גמרא ר' יוסי בן המשולם (כ"ה ע"א) ובפ' אלו קדשים בתמורה (כ' ע"ב) ובפ' טרף בקלפי ביומא (מ"ב ע"א) בכולהו הני קאמר תלמודא שאני פרה דפרה קדשי בדק הבית היא. ועוד דסוף פ"ק דשבועות (י"א ע"ב) קאמר על ברייתא דכת' שאני פרה דכקדשי בדק הבית היא מיקמי דלוקמי כר' שמעון, ובתר הכי פריך אלא מעתה נשחטה תפדה וכו' ומשני הא מני ר' שמעון היא דאמר וכו', שמעינן שדבר פשוט הוא לתלמוד בכל מקום דפרה קדשי בדק הבית היא וליכא מאן דפליג. ואע"ג דמתרומת הלשכה אתיא כדתנן בשקלים [פ"ד מ"ב], מ"מ דינה כקדשי בדק הבית דהא לאו קרבן היא שהרי כל מעשיה בחוץ. ונראה לי דה"פ הכא, אלא מעתה כיון דפסלה בה רביעה בין לר' אליעזר ובין לרבנן תיפסל ביוצא דופן מאיזה טעם שירצה פסול רביעה או מטעם דקדשי מזבח או מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלמה תניא דר' שמעון מכשיר, ואין סברא שר' שמעון יחלוק על כל רבותיו על ר' אליעזר ורבנן ויכשירנה ברביעה. אלא הואיל ומום פוסל בה וכו', להכי פסלינן בה רביעה לר' שמעון, ורבנן סברי חטאת קרייה רחמנא ולכך פסלא בה רביעה ויוצא דופן. ומהאי טעמא ניחא נמי הא דקאמר בפ"ק דחולין (י"א ע"א) גבי מנלן דאזלינן בתר רובא חטאת קרייה רחמנא, דהא קאי שפיר האי טעמא לרבנן דר' שמעון במסקנא דהכא, ומיהו בההוא דהתם מצי מודה אפי' ר' שמעון. ובספרי [פיסקא קכ"ד] דריש ליה נמי גבי פסול שלא לשמה וכיוצא בו דהוי כעין פסול גמור מגופה, מ"ר. ומיהו יש ספרים שכתוב בהן כאן גירסא אחרת דמשמע מינה כפי' ראשון שפירשתי, וגריס הכי אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' עד שאינו קדוש, ואלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' ור' שמעון מכשיר, האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היינו דפליגי ר' שמעון ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי פסלא בה רביעה, פי' כדדרשינן דחטאת קרייה רחמנא לא משמע דפליגי. לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר' שמעון מודה דפסלה דכתיב [ויקרא כ"ב] כי משחתם בהם וגו', וזאת הגירסא משמע מינה כדפרישית לעיל שלפי המסקנא הויא לרבנן קדשי מזבח ולר' שמעון קדשי בדק הבית. וגם כתוב בהם בשבועות פ"ק בסוגיא שהבאתי בתר האי דמסיק אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרים, והאי תנא דסבירא ליה דקדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר"ש באין מעמידין. ופי' הוא שהוגה בספרים, ואו"ר שלא יתכן אותו פי', שהרי אין הברייתא דהתם מוכחא כלום שתהא סוברת קדשי מזבח היא, ומה שהוא צריך לומר טעמא דדמיה יקרים, לאו משום דהויא קדשי מזבח ולא שייך בה פדיון כי אם על ידי לב ב"ד מתנה, כמו שהיה סובר תחילה כשהקשה והרי פרה דלא שכיחא וכו', אלא מצי סבר שפיר במסקנא דפרה קדשי בדק הבית, ומ"מ צריך שיהא לב ב"ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היה בכלל העמדה והערכה.
<h2>דף כו:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. וא"ת למה לא ישאל והלא שמא החכם השני יחזיר את הראשון ויוכיח לו שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת ויחזור בו גם הוא, וי"ל דוודאי אם מודיעו פלוני [אמר] כך הנעשה את דברו ואם תוכל להחזירו תחזירו זה מותר לעשות, אבל הכא מיירי כגון שנשאל לשני סתם ואין מודיעו הוראת ראשון, וקאמר דלא ישאל לשני לסמוך עליו אם יתיר, כי שמא הראשון לא טעה והוראתו קיימת ושוויה חתיכה דאיסורא, ואין הוראת השני ברורה יותר מהוראת הראשון בפלוגת' דתרי תנאי ואתרי אמוראי דלא טעי לא האי ולא האי אפי' בשיקול הדעת, ועל כן אין לו לסמוך על הוראת השני. וגם החכם עצמו אם היה יודע הוראת הראשון לא היה לו להתיר סתם אם לא יאמר לו בפירוש אני אומר כך אבל אינך יכול לסמוך עלי שכבר נאסר בהוראת ראשון כדאמר (נדה כ' ע"ב) חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. וכן ההיא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, זה היכא דליכא טעות בדברי הראשון אבל אם טעה יחלוק עליו גם יחזירהו אם יוכל, דדיני ממונות הטמאות והטהרות מחזירין בין לזכות בין לחובה לכ"ע היכא דטעה בדבר משנה ואיכא נמי מ"ד דאפי' בשיקול הדעת מחזירין כל כמה שלא נשא ונתן ביד, אבל במקום שדבריהם שקולין מודו כ"ע דחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כיון שאין יכול להחזירו כדקתני הכא. ולפי זה יכול [להיות בההיא ד]נפקי שיפורי דפלוני ואסרי ודפלוני ושרו, אפי' התיר אחר שאסר הראשון כגון שנודע שטעה הראשון בשיקול הדעת דסוגיא בעלמא דלא כוותי', ואמנם בפ' אין מעמידין בסופו (מ' ע"א) ובפ' ר"י לקמן (נ"ז ע"ב) הוו דברי המתיר קודם, ומיהו אפי' דבריהם שקולים יש ליישב ההיא דנפקי שיפורי דפלוני ואסרי ושיפורי דפלוני ושרו לקמן, כגון שההוראה נשאלה לפניהם בבית המדרש ביחד, אי נמי מאן דשרא דבר ברישא אלא דלא נפיק שיפורי דידיה לאלתר, מ"ר. ועוד הארכתי קצת בפ' כל היד גבי ילתא (נדה כ' ע"ב) וכי ההיא דילתא פריך התם היכא עביד הכי, איכא נמי בפ' אילו טריפות (חולין מ"ד ע"ב) גבי בדקה רבה ברוב חללה ואכשרה.
ובספר הישר פי' דהנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, אינו מקפיד על הנשאל כלל כי אם על החכם, ומיירי כגון שיודע החכם שהראשון חולק עליו, והנשאל יכול לשאול לגמרי לכל מי שהוא רוצה כדאמרינן בעלמא אתא לקמי' דפל' ואסר ואתא לקמי' דפל' ושרא, ומיירי ההיא כגון שלא שמע השני הוראת הראשון, ולהכי לא פריך בפ"ב דנדה (כ' ע"ב) על ילתא שהראת דם אחד לשני חכמים היכי עבדה הכי כי אם על החכם עצמו, דקסבר תלמודא דמסתמא היא הודיעה לשני הוראת הראשון. וקשיא לפי' זה ההיא דשפורי דמשמע שידע המתיר הוראת האוסר, ויכול ליישבה כמו שפי' לפי' ר'. אבל תימה על פירושו אמאי תנא הנשאל לחכם ואסר לא ישאל וכו' כיון שעל הנשאל אין שום איסור כמה שיעשו, אבל לפי' ר' אתי שפיר ומיירי כגון שאינו מודיע לשני הוראת הראשון, וה"פ לא ישאל ויסמוך על החכם השני, אבל אם מודיעו פל' אמר כך תחזירהו אם תוכל, זה מותר כדפרי', מ"ר. והא דאמר בירושלמי [שבת פי"ט הי"ט] חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור, או"ר דאתי שפיר לפי מה שפי' דליכא טעותא בדברי הראשון וחלה הוראתו, ואין לשני כח להביא איסור בחתיכה שהתיר חבירו, ואולם לפי זה לא מיתרצא ההיא דנפקי שיפורי דפלו' ושרו במה [שקדם] (ש)דברי המתיר אם אין תלמוד שלנו חולק עליו. ובלא זה היינו יכולים לפרשה כגון אם הנהיג חכם אחד במקומו כגון ר' יוסי הגלילי בבשר בחלב (חולין קט"ז ע"א) ור' אליעזר במילה בכורתים עצים וכו' (שבת ק"ל ע"א) אין חכם אחר רשאי להנהיג שם איסור מפני כבודו של ראשון, ומיהו השתא לא הוי דומיא דאין חבירו רשאי לטהר ולהתיר, לכן נראה יותר כדפרי', מ"ר.
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] וכולן שחזרו בהן וכו'. ופי' רש"י אגזלנין ואעמי הארץ [קאי] וחזרו מרשען למוטב. וקשה לפי' מאי עולמית דמשמע שכבר קיבלום פעם אחרת, ועוד היאך יכול להיות זה דלא יקבלו עם הארץ לעולם לר' מאיר, וכי בשביל שהיה עם [הארץ] תחלה יצטרך להיות עם הארץ כל ימיו ואין לו תקנה כלל אין זה [נכון], ועוד דבבכורות בפ' עד כמה (ל' ע"ב) דקתני עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר א' נחשד לכל התורה כולה דברי ר' מאיר, ש"מ דאי לא נחשד לדבר אחד יש לו דין חבר לר' מאיר. ועוד היכא קאמר ר"י אומר במטמוניות פי' חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן, דא"כ דעתן לחזור לסורם ולכך אינן רוצין לחזור בפרהסיא כי אם בסתר, מה שיטה היא זו אדרבה ירא שמים בסתר עדיף, וכי דרך רשעים הוא כך שעושין בגלוי רשע וחסידות ופרישות בסתר עושין. ונראה לרבי' יעקב דהכי פי' וכולן עמי הארץ וחשודין על השביעית ועל המעשרות מיירי בהו לעיל ובתוספת' דדמאי [פ"ב ה"ח] מיתני בתר ההיא דעם הארץ הבא לקבל עליו וכו', שחזרו בהן פי' שאחר שקיבלו עליהן דברי חבירות חזרו לסורן, אין מקבלין אותן עולמית כי לא יטהר אחרי מתי (ועוד) [וכדו'] הואיל וקבלו וחזרו בהן ולא יכלו לעמוד בה, ר' יהודה אומר במטמוניות אם חזרו לסורן במטמוניות ובגלוי הם עושים עצמם חבירים, אין מקבלים אותם דאין תשובתם אלא לפנינו וגונבים דעת הבריות, בפרהסיא מקבלין אותן דאין עושין דעת התחתונה כאילו אינה רואה ולא גונבים דעת הבריות, וכשיחזרו ויקבלו ישובו בכל לב. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות פי' עשו דברי חבירות שלהם במטמוניות אף בסתר, מקבלין אותן שישובו בכל לב כבתחילה, בפרהסיא לא הכרנו בהם מעולם שהיו עושין [כי אם] בפרהסיא ובצנעא לא היו נזהרין היטב, גונבים הבריות היו וכן יעשו גם עתה ולכך אין מקבלין אותן, מ"ר.
<h2>דף לב.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מחרימין בהמה בזמן הזה. פירש"י דקסבר סתם חרמין לבדק הבית ואתי בהו לידי תקלה, ונראה לי דלמ"ד (נמי) סתם חרמים לכהנים [נמי] מיירי שפיר, ואפי' במפרש בהדיא לכהנים ניחא, דהא אמרינן בערכין (כ"ט ע"א) ובבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ב ע"א) דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם ואתו בהם לידי תקלה. ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו'. והקשה רבי' יעקב דאמרי' בערכין (כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה [בפומבדיתא] אתא לקמי' דר' יהודא א"ל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ולשתרו לך. ותירץ ר"ת דהכא מיירי במטלטלין, והתם מיירי במקרקעי דלא שייך למיסרינהו איסורא דלעולם דכל שכן דאתי בהו לידי תקלה, וקשה קצת דקאמר התם בתר הכי על מילתא אחריתי הא במטלטלי והא במקרקעי, ופריך והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מדקאמר נמי משמע בתרוייהו הוה בין מקרקעי בין מטלטלין, וא"ר דכל שכן ניחא דמהיכא פשיט' ליה כל כך לתלמוד דבמקרקעי נמי הוה, אלא ודאי מדשרי ליה רב יהודה על ידי פדיון ש"מ דמקרקעי נמי הוה דאפילו הוה במטלטלי מ"מ במקרקעי נמי הוה, אבל אין לתרץ לפירש"י שפי' לעיל דמוקי הך דאין מחרימין כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית וההיא דהתם מיירי כמ"ד סתם חרמים לכהנים, שאם כן לא היה לו לפדותם אלא ליתן לכהנים כדקאמר בתר הכי אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ולהוי כמטיל מום בבעל מום. תימה דמשמע דפריך סתמא כולי עלמא, ואמאי והא לרבנן דר' מאיר שרי מדאורייתא כדאמר בפ' כל המנחות באות מצה (נ"ו ע"ב) ובפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ג ע"ב) הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב וכו', לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו, ורבנן סברי תמים יהיה לרצון, וי"ל דודאי לא פריך הכא אלא לר' מאיר, וגם בפירש"י הזכיר דפלוגתא דתנאי הוא הכא. וכי פריך (שם) ור' מאיר והא כתיב תמים יהיה לרצון, הוה מצי לשנויי דאתא למעוטי בזמן הזה כדקאמר הכא, אלא ניחא לי' לשנויי אפי' בזמן בית המקדש, דקאמר התם למעוטי פסולי המוקדשין לאחר שנפדו. ומצאתי בשם הר' יעקב מאורלייניש שהקשה אמאי לא פריך הכא ממחמץ אחר מחמץ שהכל מודים שהוא חייב אע"ג דלא חזי לא לדמי ולא לגופיה כשהוחמצה המנחה אחר שקדשה בכלי שרת אינה נפדית ולא חזיא תו לגופה, ותירץ התם אע"ג דאיהי לא חזיא אחריני חזו לאפוקי בזמן הזה דלא איהי חזי ולא אחריני חזו, וזה אין נראה לי דאם צריך תירוץ אחר מלבד מה שתירץ התלמוד דהכא לא חזי לא לגופיה ולא לדמי היה לו לתלמוד לעשות אותו תירוץ דהאי דלגופי' ולדמי אינו מועיל כלום, אבל נראה לי דאין קשה כלום ממחמץ אחר מחמץ דשאני הכא דכתיב תמים יהי' לרצון ויש לי למעט מהטלת מום (בכור) בזמן הזה והכי קאמר התם בהדיא דאפילו מאן דפטר במטיל מום בבעל מום מחייב במחמץ אחר מחמץ כדפרישית, נראה לי.
<h2>דף לה.</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
<h2>דף לט.</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] שאסור לבני נח וכו'. והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש, למה לי קרא בקדשים לפסול בעוף יבש גפה נקטעה רגלה מן העוף ולא כל העוף (קידושין כ"ד ע"ב) תיפוק לי' דאפי' בבני נח אסור מחוסר אבר. ואו"ר דסד"א הואיל ואישתרי מום בעוף בישראל יותר מבבהמה אישתרי לגמרי אפי' מחוסר אבר. א"נ אפי' בבני נח הוה שרי כן ממתן תורה ואילך מחוסר אבר בעוף הואיל ומצינו שחלק הכתוב לישראל במום בין בהמה לעוף, מ"ר. ועוד הוה מצינן למימר דאצטריך מן העוף לאסור הקרבתו דה"א דאם הקריבו אינו עובר בולא כלום כדהוה אמרינן בחיה אי לאו קרא דזבחים כדפרי', ומיהו לשון יכול אפי' יבש גפה או נקטעה רגלה משמע דכשירים גמורים לצאת בהן ידי חובה אי לאו מן העוף. אבל אין נראה לר' לחלק בין פסול מום דבני נח לעופות [בישראל] ולומר דבעופות פסול אפי' נפגמה אזנו וכיוצא בו ולא מחוסר אבר ממש בעי, ובבני נח בעי מחוסר אבר ממש, וניחא בהכי דדווקא נקט השתא בהמזבח מקדש (זבחים פ"ה ע"ב) לא אמר ר"ע דאם עלו לא ירדו אלא בדוקין שבעין הואיל דבבני נח כשר, דהא משמע לכאורה דיבש גפה ונקטעה רגלה המוזכרים בבריית' הוה מכשרינן אי לאו קרא דמן העוף. ועוד דבפ' הנזקין (נ"ו ע"א) נמי נקיט שדא ביה מומא, בניב שפתיה ואמרי' לה בדוקין שבעין באתרא דלדידן מומא הוי ולדידהו לאו מומא, ובזה מיהא תצטריך למימר לאו דווקא נקט הכי דה"ה כמה מומין בלא חסרון אבר דתנא בבכורות, מ"ר. מיהו נראה לי מהך דהניזקין דלא פסיל לבני נח נפגמה אזנו וכיוצא בו [כי] אם מחוסר ממש מדנקיט ניב שפתיה דהיינו שפמו שניקב שנפגם ושנסדק דתנ' בבכורות בפרק על אלו מומין (ל"ט ע"א) וגם רבי' שלמה בגיטין בניב שפתיה [פי'] שפתו העליונה וזהו שפמו ומה לי נפגם אזנו ומה לי נפגמה שפתו אלא משמע דכולן שוין לדוקין שבעין חוץ ממחוסר אבר ממש חשוב הוא. ועוד ק"ל על מה שפי' דיש חילוק בין מחוסר אבר דעופות לשל בני נח דמשמע שפסול מום דבני נח ודעופות שוה, דמהאי משמעות' נפקי דהכא ממכל החי שחיין ראשי איברים שלה, וכי האי גוונא דריש בפ' שילוח הקן (חולין ק"מ ע"ב) פסול חסרון אבר בציפרי מצורע מחיות שחיין ראשי איברים שלהן, ומשמע שפסול מומם שוה לעופות של קרבן דמדמי התם מכשיר ומכפר אהדדי, ולפי מה שפיר' דבני נח בעי מחוסר אבר ממש ה"ה בעופות, ויש לדחות דשאני התם דסברא הוא הואיל והקפיד הכתוב במום שלהם דהוו ממש כעין עופות של קרבן דדמו להו.
<h2>דף מא.</h2>
[ע"ז כ"ד ע"א] דכתיב [ויקרא כ"ב] משחתם מום בם כל שהמום וכו'. ותימה דהכא דריש משחתם לר' שמעון לפסול רובע ונרבע, ובפ' שור שנגח ד' וה' (מ' ע"ב) משמע דדריש ליה מקרא דמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, דקתני בסוף הברייתא ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר ר' שמעון אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו', וכן בריש פ' יוצא דופן במס' נדה (מ"א ע"א) מייתי לה אליבא דר' שמעון, ובפ' כל האסורין (תמורה כ"ח ע"ב) מוכח דמאן דדריש הא לית ליה הא, ובפ"ק דזבחים פריך ליה בסופו גבי שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין וכו'. בבכורות בפ' בתרא (נ"ג ע"א) אמרינן דבטלו מעשר בהמה אחר חורבן מהאי טעמא דאתי ביה לידי תקלה. והקשה רבי' יעקב דאמר בפ' במה בהמה (נ"ד ע"ב) דר' אלעזר בן עזריה היה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלים בכל שתא, והוא היה ילד וקטן היה בשנים בפני הבית, שאחר הבית היה עדיין ר' יוחנן בן זכאי כדאמר בר"ה (כ"ט ע"א) ואחריו מלך ר"ג עד שמינו את ר' אלעזר בן עזריה, ואז לא היה עדיין כ"א בן י"ח כדאיתא בברכות בפ' תפלת השחר (כ"ח ע"א), ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך סמוך לחורבן. וצ"ע אם אפטרופוס היה מעשר לו כשהיה קטן, [ד]מעשר מעדרי' משמע שהיה מעשר הוא בעצמו. ואני הייתי רוצה לומר דהיינו עישור שנותנין למלך, והוא ארנונא ולא מיירי במעשר בהמה מידי, ואין ר' מודה.
[ע"ז י"ג ע"א] אין מחרימין בהמה בזמן הזה. פירש"י דקסבר סתם חרמין לבדק הבית ואתי בהו לידי תקלה, ונראה לי דלמ"ד (נמי) סתם חרמים לכהנים [נמי] מיירי שפיר, ואפי' במפרש בהדיא לכהנים ניחא, דהא אמרינן בערכין (כ"ט ע"א) ובבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ב ע"א) דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם ואתו בהם לידי תקלה. ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו'. והקשה רבי' יעקב דאמרי' בערכין (כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה [בפומבדיתא] אתא לקמי' דר' יהודא א"ל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ולשתרו לך. ותירץ ר"ת דהכא מיירי במטלטלין, והתם מיירי במקרקעי דלא שייך למיסרינהו איסורא דלעולם דכל שכן דאתי בהו לידי תקלה, וקשה קצת דקאמר התם בתר הכי על מילתא אחריתי הא במטלטלי והא במקרקעי, ופריך והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מדקאמר נמי משמע בתרוייהו הוה בין מקרקעי בין מטלטלין, וא"ר דכל שכן ניחא דמהיכא פשיט' ליה כל כך לתלמוד דבמקרקעי נמי הוה, אלא ודאי מדשרי ליה רב יהודה על ידי פדיון ש"מ דמקרקעי נמי הוה דאפילו הוה במטלטלי מ"מ במקרקעי נמי הוה, אבל אין לתרץ לפירש"י שפי' לעיל דמוקי הך דאין מחרימין כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית וההיא דהתם מיירי כמ"ד סתם חרמים לכהנים, שאם כן לא היה לו לפדותם אלא ליתן לכהנים כדקאמר בתר הכי אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
[ע"ז י"ג ע"ב] מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. תימה לי כיון דמצריך הכא ים המלח א"כ לא סגי בשאר נהרות אם לא בשחיקה כדמוכח בפסחים בפרק כ"ש (כ"ח ע"א) גבי מפרר וזורה לרוח, וא"כ היכי קאמר בההיא דערכין (כ"ט ע"א) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה אמאי קאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא, הוה ליה לאצרוכי לים המלח או שוחק ומטיל לים או לשאר נהרות, והכא מצריך ים המלח, וכן בעלמא (נזיר כ"ד ע"ב) גבי מעות הקדש כגון גבי מפריש מעות לנזירותו ומת יוליכם לים המלח, והתם קאמר שדי בנהרא, וכן בפ' הוציאו לו ביומא (נ"ה ע"ב) קאמר ונישקול ד' זוזי ושדי בנהרא ושאר לישתרו, גבי לא היו שופרות לקיני חובה, ושמא שקול ושחוק ושדא קאמר. ועוד תימה לי שעכשיו כשמחללים כרם רבעי רגילים ליטול זוז ולפדותו ולהשליכו לבור, ולמה לא יצטריך או ים המלח או שחיקה. ועוד תימה לי הכא מאי שנא דבמעות וכלי מתכות החמירו (לצורך) [להצריך] ים המלח, ופירות כסות וכלים אמרו ירקבו ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה קודם, והוה לן למימר ישרפו או יקברו כיון דבמעות וכלי מתכות לא סגי לן בשאר נהרות.
[ע"ז י"ג ע"ב] ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת בפניה ומתה. וא"ת מאי קשיא לי' לתלמודא שהיה לנו כאן לעשות עיקור דמפרסותיה מן הארכובה ולמטה, והלא אז היתה בעלת מום ועדיין היה צריך לפדותה, ומן המעות מה יעשו. י"ל דשדי להו בנהרא או לים המלח דהכי הוה עדיף טפי כדי שלא להפסיד קדשים לגמרי, אע"ג דצריך לטרוח לאבד המעות וגם יש צער בעלי חיים. ולעיל פי' הא זימנין דקאמר תלמודא שדי בנהרא, זימנין דמצריך ים המלח.
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט. פירש"י ושוחט בחוץ לא מיקרי דמיירי בקדשי בדק הבית. וקשה לר' דקאמר בסמוך מפני שנראה כמטיל מום, דאפי' מום מעליא הוא, והא בקדשי בדק הבית לא כתוב איסור הטלת מום כי אם בקדשי מזבח דכתיב (ויקרא כ"ב) תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ועוד דקאמר ה"מ וכו' השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, משמע דבראוי להקרבה קיימינן. ונראה לר' דלעיל מיירי בקדשי מזבח, ומ"מ לא מחייב משום שוחט בחוץ הואיל ולא חזי לפתח אוהל מועד, דאפי' שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי בפ' שני שעירים במס' יומא (ס"ג ע"ב), כל שכן בזמן הזה דלא איכא מזבח כלל שמא לא מיחייב משום שחוטי חוץ, ור' יוחנן נמי דקאמר בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) כל הקדשים שהיו שם כשנפגם המזבח פסולין, אלמא דחויים הם ואין ראויין לפתח אוהל מועד, ואע"ג דקדשים שהוקדשו בשעה שאין מזבח כשירין לכשיבנה ולא אמרינן בהו דחוי מעיקרו הוי דחוי כדמשמע בזבחים בפ' קדשי קדשים (שם), ומה שאמר ר' יוחנן כל הקדשים שהיו שם פסולין לעולם אפי' אחר שיעשה המזבח שלם כתיקונו, זהו דווקא כשהיו שם גם קודם שנפגם דהוו להו נראה ונדחה, מ"מ כיון שאם נשחטים בלא מזבח פסולין, אין חייבין על שחיטתן בחוץ כל זמן שאין מזבח כמו שאין חייבין על שחיטתן חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, ומיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אמר המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב, ומשמע דה"ה שוחט, ואמאי והלא אינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד, ואו"ר דדווקא נקט מעלה דהכי משמע ודאי מדלא איפליגו בשוחט בין ר' יוחנן וריש לקיש דהתם, ומיירי בקטורת כדאיתא בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, אי נמי מצי' לאוקמי אפי' במנחה [ואפי'] את"ל [דאין] (ד)קריבה בלא מזבח במקומו כקטורת כי שמא בלא מזבח יכול כהן לקדש מנחה בכלי שרת ולקמוץ, ולא דמו (ל)קידוש מנחה וקמיצתה לשחיטת הזבח להצריך מזבח, דגבי שחיטה כתיב [שמות כ'] וזבחת עליו אבל גבי קידוש מנחה לא כתיב, וחסרון מזבח בשעת הקטרה דמנחה בחוץ לא משוי לה אין ראוי לפתח אהל מועד דכיון דראויה מנחה להקטרה בפנים אם היה שם מזבח להקטיר עליו חשיבא ראוי בפנים דכיון דאין כאן חסרון אלא שאין מזבח להקטיר עליו, והוה כמו שוחט בחוץ קדשים בזמן הבית והמזבח, בשעה שאין שום סכין לשחוט בה בפנים דמסתבר דבחסרון סכין דהקדש בפנים לא חשיב אין ראוי לפתח אהל מועד שאעפ"י שנשחט היטב אינו ראוי. ועוד י"ל דאפי' הקטרת מנחה בפנים במקומו של מזבח כשירה כמו קטורת מדקאמר בפ' קדשי קדשים (שם) מודה רב בדמים דמשמע דוקא בדמים (בלא) [ולא] הקטרה, אי נמי יש להעמידה כגון שבנה המזבח במקומו דהשתא הוי ראוי לפתח אהל מועד אעפ"י שאין בית כיון דקידשה לעתיד לבא והוא הקריבה חוץ, מ"ר.
וקש' לי לפי' תינח דבקדשי מזבח משני שפיר מפני שנראה כמטיל מום, אבל בקדשי בדק הבית מה יתרץ, בקדשי בדק הבית תקשי מה שהקשה למעלה, דמאי נראה כמטיל מום שייך לומר כיון דאין בהם שום איסור הטלת מום כלל, ועוד אפי' תימא דקרי ליה נראה כמטיל מום מדרבנן וחומרא בעלמא הוא, מ"מ קשה דפריך מום מעליא הוא [הא] בקדשי בדק הבית אינו מום מעליא, ולכך לא יכול רבא לומר מפני שמטיל מום ובכל הקדישות קאמר תנא בהמה תעקר בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית, ועוד דחרמין הם קדשי בדק הבית. ונראה לי דבקדשי בדק הבית מיירי שפיר כפירש"י, ושייך בהו שפיר איסור הטלת מום הואיל ואין יוצאין מידי מזבח לעולם, וראיה לדברי דאמרינן בפ' בתרא דתמורה (ל"ג ע"א) דקדשי בדק הבית תמימים יקברו, פי' דבעו העמדה והערכה, ובעלי מומין יפדו, וקאמר התם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי תמימים יקברו, ומשני משום דחזו להקרבה כדתניא התפיס תמימין לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ש"מ דבעו העמדה והערכה כדין קדשי מזבח מטעם דחזו להקרבה, ומהאי טעמא שייך בהו איסור הטלת מום אפי' מן התורה ולכל הפחות מדרבנן, והאי דפריך מום מעליא הוא, ולא תקשי אי איתא דאינו אלא מדרבנן, מאי קאמר מום מעליא הוא, דשפיר קשיא ליה דלא היה לו לומר רק סתמא מפני שמטיל מום בקדשים, וממילא הוה ידעינן דאיסור הטלת מום דשייך בקדשי בדק הבית קאמר משום דחזו להקרבה, ומדקאמר נראה כמטיל מום משמע שיש שום טעם טפי בעלמא דאינו מטיל מום ממש כשאר מטיל מום בקדשי בדק הבית. והקשה לי על מה שאני אוסר מן התורה דבמנחות בריש פ' המנחות והנסכים (ק"א ע"א) משמע דהא דמתפיס תמימין לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם הוי מדרבנן, דקאמר שמואל התם בריש פירקין אפי' הם טהורים נפדין גבי המנחה והנסכים, וקאמר התם אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים וכו' הוה הדר ביה, פי' דהכא נמי טהורים אין נפדין מסתמא, ומשני שמיע ליה ולא הדר ביה, לאו אמרת כיון דלא שכיחי לא מיפרקי הכא נמי כיון דלא שכיחי לא מיפרקי, משמע דאינו אלא מדרבנן, והוה מצי למימר דהיינו דוקא לשמואל, אבל לשאר אמוראי דהתם דאמרי טהורין אין נפדין, סבירא להו דמתפיס תמימין לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם הוה מן התורה, ומיהו אין נראה לר' לומר כן, דעל כרחך לשמואל לכל הפחות תיקשי קושיא דתמורה לר' שמעון אמאי יקברו תמימים, אלא ודאי משמע אפי' לשמואל הוי תירוצא דתמורה, ושוב אין לנו הוכחה מתמורה דהוי מן התורה, אלא י"ל דאפי' מדרבנן הוה מ"מ ניחא כדפי', נ"ל. ועוד נראה לי ראיה מההיא שמעתין (מנחות ק"א ע"א) דלמ"ד טהורין אין נפדין זהו מן התורה, דקאמר ר' אלעזר כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא, שהרי אמרה תורה [ויקרא ה'] מחטאתו על חטאתו, ואמאי מייתי קרא דמחטאתו על חטאתו כיון דאותו שאין נפדין זהו מדרבנן והוה ליה למימר חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא דכטמאה היא דלא חזיא למילתא כשהעשיר, והיא הוקדשה לצורך מנחת חוטא, אבל אי סבירא ליה דשאר טהורים אין נפדין מן התורה אתי שפיר בפשיטות דקאמר חוץ ממנחת חוטא, דגלי בה קרא שהיא נפדית, והא דפריך הכא ולהוי כמטיל מום בבעל מום, מקדשי מזבח נראה דפריך דבקדשי בדק הבית אינה נראית פירכא כיון דאינו אלא מדרבנן וקא' שלא היה לו לומר נראה כי אם סתם.
ועל הא דקשיא לי לפי' ר' מה תירץ התלמוד בקדשי בדק הבית, מתרץ ר' דבקדשי בדק הבית נתרץ דגזרי' שלא לנשר פרסותיו גזירה אטו קדשי מזבח לכך לא היה צריך לתרץ רק שבקדשי מזבח הוי מטיל מום והוה גזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח, דהשתא נמי דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, לא קאי האי טעמא אלא לקדשי [מזבח] דבקדשי מזבח הוא נראה כעובר מטיל מום (בקדשי מזבח) שאסור להטיל בהם מום, וקדשי בדק הבית הוו גזירה אטו קדשי מזבח דנראה כמטיל מום לא שייך בהו דכיון שלא הזהירה תורה עליהן אין נראה כעובר בהטלת מום בהם, ואין לאסור מטעם נראה כמטיל [מום] בקדשים אי לאו משום גזירה אטו קדשי מזבח, והכי נמי אשכח בפ' ראשית הגז (קל"ה ע"א) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה גזירה אטו קדשי מזבח, לכך מחקתי דדמי ודמי דכי היכי דגיזה ועבודה אסור מן התורה בקדשי מזבח, ה"ה הטלת מום כל כמה דלא קים לן טעמא דתמים יהיה לרצון.
<h2>דף נג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] אמר אביי משום בזיון קדשים. קש' לי לאביי דלא חייש השתא לטעמא דנראה כמטיל מום דבסמוך, מה היו דחוקים בימי חכמי התלמוד אחר חורבן להמתין בבכור עד שיפול בו מום כדמוכח במס' בכורות, וגם בריש פ' בתרא דבכורות (נ"ג ע"ב) קאמר גבי בכור בזמן הזה דאפשר להציל בו מתקלה כדרב יהודה דמותר להטיל (בו) מום בבכור עד שיצא לאויר העולם וכו', אבל הא פשיטא ליה דמשנולד אסור להטיל בו מום אפי' בזמן הזה, ואמאי יטילו מום בידים, דמטיל מום בקדשים לא הוי כדקאמר בסמוך ואפי' נראה כמטיל מום לא הוי כיון דלית ליה לאביי הכא טעמא דרבא, דכיון דאי לאו טעמא דבזיון קדשים הוה שרינן הכא להטיל בו מום ולעשות עיקור דאיכא צער בעלי חיים, כל שכן דלתקנת אכילה היה לנו להתיר, כיון דאפילו נראה כמטיל מום לא חשיב ליה הכא, דאין לומר דאביי אית ליה שפיר טעמא דנראה כמטיל מום אבל לא הוצרך לו, דהא בתר תירוצא דבזיון קדשים פרכינן ונשחטיה ונשויה גיסטרא. וי"ל דכי היכי דאוסר עיקור משום בזיון קדשים, אסיר נמי לגרום לו מום, דכיון דחי ומתקיים ורואין אותו תדיר במומו איכא בזיון קדשים אפי' בהגרמתו וצ"ע.
<h2>דף נז.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] דכתיב [ויקרא כ"ב] משחתם מום בם כל שהמום וכו'. ותימה דהכא דריש משחתם לר' שמעון לפסול רובע ונרבע, ובפ' שור שנגח ד' וה' (מ' ע"ב) משמע דדריש ליה מקרא דמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, דקתני בסוף הברייתא ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר ר' שמעון אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו', וכן בריש פ' יוצא דופן במס' נדה (מ"א ע"א) מייתי לה אליבא דר' שמעון, ובפ' כל האסורין (תמורה כ"ח ע"ב) מוכח דמאן דדריש הא לית ליה הא, ובפ"ק דזבחים פריך ליה בסופו גבי שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
[ע"ז כ"ג ע"ב] אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא, עד שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תפסל ביוצא דופן. אפי' לר' שמעון דבהך דרשא מסתמא לא פליגי, אבל אי הוה אמרת דטעמא משום דקדשי מזבח היא, בזה לא היה תימה אי הוה פליג ר' שמעון למימר דקדשי בדק הבית היא. וכי תימא ר' שמעון לטעמיה וכו' והא אמר ר' יוחנן וכו' אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה וכו'. ולפי זה משמע השתא שסותר במסקנא דחטאת קרייה רחמנא, ומקיים דלר' שמעון כשר יוצא דופן משום דהויא קדשי בדק הבית, ופסול רביעה הויא מטעם דמקרא דמשחתם בהם, ולרבנן דפסלי אפי' יוצא דופן הוי קדשי מזבח. ותימה לר' לפי שיטה זו דמשמע למסקנא דהכא דקדשי מזבח היא לרבנן. דבכל מקום שיטת התלמוד דפרה קדשי בדק הבית בפ"ק דזבחים (י"ד ע"ב) בפ"ק דמנחות (ו' ע"ב) ובפ"ג דבכורות גמרא ר' יוסי בן המשולם (כ"ה ע"א) ובפ' אלו קדשים בתמורה (כ' ע"ב) ובפ' טרף בקלפי ביומא (מ"ב ע"א) בכולהו הני קאמר תלמודא שאני פרה דפרה קדשי בדק הבית היא. ועוד דסוף פ"ק דשבועות (י"א ע"ב) קאמר על ברייתא דכת' שאני פרה דכקדשי בדק הבית היא מיקמי דלוקמי כר' שמעון, ובתר הכי פריך אלא מעתה נשחטה תפדה וכו' ומשני הא מני ר' שמעון היא דאמר וכו', שמעינן שדבר פשוט הוא לתלמוד בכל מקום דפרה קדשי בדק הבית היא וליכא מאן דפליג. ואע"ג דמתרומת הלשכה אתיא כדתנן בשקלים [פ"ד מ"ב], מ"מ דינה כקדשי בדק הבית דהא לאו קרבן היא שהרי כל מעשיה בחוץ. ונראה לי דה"פ הכא, אלא מעתה כיון דפסלה בה רביעה בין לר' אליעזר ובין לרבנן תיפסל ביוצא דופן מאיזה טעם שירצה פסול רביעה או מטעם דקדשי מזבח או מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלמה תניא דר' שמעון מכשיר, ואין סברא שר' שמעון יחלוק על כל רבותיו על ר' אליעזר ורבנן ויכשירנה ברביעה. אלא הואיל ומום פוסל בה וכו', להכי פסלינן בה רביעה לר' שמעון, ורבנן סברי חטאת קרייה רחמנא ולכך פסלא בה רביעה ויוצא דופן. ומהאי טעמא ניחא נמי הא דקאמר בפ"ק דחולין (י"א ע"א) גבי מנלן דאזלינן בתר רובא חטאת קרייה רחמנא, דהא קאי שפיר האי טעמא לרבנן דר' שמעון במסקנא דהכא, ומיהו בההוא דהתם מצי מודה אפי' ר' שמעון. ובספרי [פיסקא קכ"ד] דריש ליה נמי גבי פסול שלא לשמה וכיוצא בו דהוי כעין פסול גמור מגופה, מ"ר. ומיהו יש ספרים שכתוב בהן כאן גירסא אחרת דמשמע מינה כפי' ראשון שפירשתי, וגריס הכי אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' עד שאינו קדוש, ואלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' ור' שמעון מכשיר, האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היינו דפליגי ר' שמעון ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי פסלא בה רביעה, פי' כדדרשינן דחטאת קרייה רחמנא לא משמע דפליגי. לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר' שמעון מודה דפסלה דכתיב [ויקרא כ"ב] כי משחתם בהם וגו', וזאת הגירסא משמע מינה כדפרישית לעיל שלפי המסקנא הויא לרבנן קדשי מזבח ולר' שמעון קדשי בדק הבית. וגם כתוב בהם בשבועות פ"ק בסוגיא שהבאתי בתר האי דמסיק אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרים, והאי תנא דסבירא ליה דקדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר"ש באין מעמידין. ופי' הוא שהוגה בספרים, ואו"ר שלא יתכן אותו פי', שהרי אין הברייתא דהתם מוכחא כלום שתהא סוברת קדשי מזבח היא, ומה שהוא צריך לומר טעמא דדמיה יקרים, לאו משום דהויא קדשי מזבח ולא שייך בה פדיון כי אם על ידי לב ב"ד מתנה, כמו שהיה סובר תחילה כשהקשה והרי פרה דלא שכיחא וכו', אלא מצי סבר שפיר במסקנא דפרה קדשי בדק הבית, ומ"מ צריך שיהא לב ב"ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היה בכלל העמדה והערכה.
<h2>דף נח.</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] והתנן שואלין בהלכות הפסח וכו' ומשני אנן דשכיחי מומי וכו'. תימה לי מאי קושיא ומאי פירוקא, והלא גם אחר חורבן שואלין בהילכות הפסח קודם לפסח וכו' ואע"ג דאין כאן הקרבה, דהא איכא הלכות יו"ט כמה וכמה, ואו"ר דסברא הוא לתלמודא דמשום דיני קרבן שצריך לדקדק בהן מאד ניתקן תחילה לדרוש בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום, והואיל והתחילו קודם חורבן לא זז ממקומו אחרי כן, ותדע דדרשינן ליה בפ"ק דפסחים (ו' ע"ב) משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני דהיינו מילי דקרבן.
